בתחילת המאה הראשונה לספירה, אוגוסטוס קיסר החליט על פנסיה לחיילים ששירתו 20 שנה.
לפני כן, היו חיילים ששרתו תקופה קצרה יחסית, ואז חוזרים לעבודתם הקודמת.
והיו חיילים ששרתו תקופות ארוכות וקיבלו אדמות שנכבשו, למשל באיטליה.
הרעיון של תשלום מענק וקצבה לחיילים ששירתו את המדינה, או למעשה את הקיסר, שנים רבות, היה מהפכני באותה עת.
החייל המשוחרר קיבל סכום חד פעמי, ובהמשך קצבה חודשית.
נשאלת השאלה מאיפה יבוא הכסף למימון הפנסיה.
בהתחלה מימון הפנסיה היה מתרומות, אך מכיוון שזה לא הספיק, נקבע מס ירושה של 5%.
ומה קרה אם לא היה מספיק כסף לשלם את הקצבאות?
מצאו פתרון מעולה: ככל הנראה, בתקופות שלא היה מספיק כסף בקופת הפנסיה, פשוט האריכו את תקופת השירות הצבאי של החיילים.
גם היום, אחת מהסיבות לדחיית גיל הפרישה היא האיזון האקטורי: אנחנו חיים יותר שנים, כך שתשלומי הקצבאות, גם של ביטוח לאומי וגם של קרן הפנסיה/ביטוח המנהלים נמשכים שנים רבות יותר. כלומר, דרוש יותר כסף למימון הפנסיות מאשר בעבר.
הפתרון של קרן הפנסיה הוא הגדלת "המקדם" – המספר שבו מחלקים את הצבירה. ככל המספר הזה גדול יותר, כך הקצבה תהיה קטנה יותר.
פתרון נוסף הוא כאמור העלאת גיל הפרישה. כך תעבדו יותר שנים, תפקידו יותר שנים לקרן הפנסיה ולביטוח לאומי, סכום הצבירה יגדל, ומשך הזמן שתקבלו קצבה יקטן.
מה הפתרון למי שרוצה לדאוג לעתיד שלו?
ראשית להפריש לפנסיה. למרות כל החסרונות, יש יתרונות לא מעטים. קודם כל יש הטבות מס. בנוסף, זה לא דורש תחזוקה וטיפול שוטפים. יש פה ביטחון.
שנית, ולא פחות חשוב, לדאוג לגיל בו תרצו לעבוד פחות או לא לעבוד בכלל, באמצעות הכנסה פסיבית, וגם באמצעות חסכונות והשקעות, שתוכלו להשתמש בהם בבוא העת.
איך עושים את זה נכון?
יש צורך לבנות תוכנית כלכלית.
תוכנית כלכלית מתייחסת ראשית לנתונים האישיים שלכם, כמו הגיל שלכם, הגיל של הילדים שלכם, מה היעדים והמטרות הנוספים שלכם וכו'. ושנית לנתונים הכלכליים שלכם, כמו מצבכם הכלכלי, כלומר מה רמת החיים שלכם, אילו חסכונות והשקעות יש לכם, אילו השקעות לא פיננסיות יש לכם (למשל נדל"ן), מה טווח הזמן של השקעה שלכם וכו'.
בעזרת כל הנתונים האילו, יחד עם בחינת ההעדפות האישיות שלכם, ניתן לבנות תוכנית כלכלית, שתגדיר איך לנהל את ההון המשפחתי, כמה לחסוך ובמה להשקיע, בכדי שתהיו מוכנים לעתיד הרצוי לכם.
